אין מלחמות נקיות, ללא טעויות או מוסריות.
מלחמה - מעצם טבעה היא אכזרית, קשה, גורמת סבל, נפגעים ומעוררת שאלות מוסריות ואתיות רבות.
לכן המבחן הוא - האם המלחמה מוצדקת - הכרחית ומגובה משפטית ומדינית.
יש מקומות ואתרים - כמו מסגדים, כנסיות, בתי חולים, בתי ספר - צלב אדום/סהר אדום - שיש להם חסינות ע"פ האמנות הבינלאומיות, בתנאי שאינן קשורות לפעילות צבאית או טרור.
הזכות לתגובה ולהגנה עצמית של ישראל - אינה שנויה במחלוקת ומוכרת ע"פ המשפט הבינלאומי ורוב מדינות העולם.
מאת: עו"ד אברהם פכטר
כשמדובר באמנות בינלאומיות, שישראל חתומה עליהן ונדרשת להתנהג עם פיהן - יש להדגיש, כי הן מיושנות ומאובנות ולא נותנות מענה ופתרון לסוגיות שהתגלו תוך ההתפתחויות הפוליטיות ביטחוניות, שקרו בעולם מאז חתימתן.
כך לדוגמא, אין האמנות נותנות מענה - לסוגיית הטרור המדינתי והבינלאומי, ליישות טרור דוגמת חיזבאללה וחמאס - השולטות למעשה פיזית על שטחים מוגדרים ואוכלוסיה, ומבחינה זו - מהווים איום או שמורות של טרור - שלא חלות עליהן לא אמנות בינלאומיות ולא כללי מלחמה או חוקים והסדרים בין מדינתיים.
אם ניקח לדוגמא את מלחמת לבנון השנייה, המעצמות, לא מצאו אומץ זמן ומקום להעביר ביקורת או לאיים בסנקציות על נסראללה - שירה אלפי רקטות על ישובים אזרחיים, לרבות פגיעה בשני בתי חולים (צפת - נהריה), פגיעה באיזור כנסיית המולד בנצרת ומאות בתים ועסקים של אזרחים שלווים.
ברור לכולי עלמא, שמלחמה בלי נפגעים הרוגים פצועים גם מבין האזרחים היא בלתי נמנעת ולפעמים גם בלתי נסלחת. כללי המלחמה, האמנות הבינלאומיות, המשפט הבינלאומי - גיבש משך שנים רבות של סכסוכים מזויינים - כללים מנחים הן ע"י אמנות, הן ע"י פסיקה של בתי דין בינלאומיים, נוסח בית הדין הבינלאומי בהאג, ובמיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה והשנייה ספרות מקצועית ענפה בתחום המותר והאסור בזמן מלחמה וההתייחסות והטיפול באוכלוסיה אזרחית בשטחי מלחמה.
כשמדובר במשפט הבינלאומי - מתכוונים בעיקר ל-4 אמנות ג'נבה - שהפכו לתנ"ך של המשפט הבינלאומי ובמספר אמנות נוספות, כמו אמנת האג המכסות נושאים נוספים. ובכן האמנות הנ"ל לא חוקקו ביחד או בצורה רצופה אלא משך זמן ממושך תוך צבירת ניסיון מעשי בשטח. האמנות עוסקות בהתנהגות הראויה בין צבאות בזמן מלחמה. ישראל חתומה על האמנות ולכן מצפים ממנה להתנהגות הולמת בהתאם, למרות שהמלחמה מבוצעת בפועל, נגד ארגון טרור או סמי טרור (לפי ההגדרה האירופית), נתמכת ע"י מדינות טרור - ולמעשה נהנית מיד חופשית, אי כפיפות לכללים ולקבלת מרות של ארגונים טריבונלים בינלאומיים, כנ"ל לגבי חמאס וחזבאללה - כאחד.
מה הן אותן אמנות ובמה הן עוסקות.
אמנת ג'נבה ה-I, טיפול בפצועים בשדה הקרב, אמנת ג'נבה ה-II, החלת האמנה מס' I על לוחמה ימית, אמנת ג'נבה ה-III, טיפול בשבויי מלחמה (משנת 1929), אמנת ג'נבה ה-IV, טיפול באזרחים בזמן מלחמה. הפרת האמנות וסעיפיהן מובאות לדיון בפני בית הדין הבינלאומי בהאג (על פי אמנת האג משנת 1899 נקבע כי כדורי דו"ם דו"ם הם נשק מסוכן שגורם סבל מיותר ולכן אסור השימוש בו).
לאחרונה, הובאה בפני בית הדין בהאג סוגיית בניית גדר הביטחון או ההפרדה, כאשר הנושא העיקרי בדיון היה, בניית הגדר בתוך השטח הפלסטיני ופגיעה באוכלוסיה המקומית, הן ע"י הפקעת אדמות, מניעת תנועה חופשית ועיבוד קרקעות חקלאיות.
בית הדין קבע כי לישראל זכות לגיטימית לבנות גדר בטחון, אבל רק בתוך ולאורך הגבול הבינלאומי של ישראל שנקבע ב-67.
לציין, כי בג"צ גדר הביטחון - שדן בסוגיה זו קבע ע"י רוב שופטי העליון, כי לישראל זכות חוקית להקים גדר ביטחון, ובאותם מקרים שהגדיר מטעמים ביטחוניים מובהקים, חייבת להכנס לשטח פלסטיני, יש למנוע את הפגיעה באוכלוסיה המקומית בצורה מינימאלית ומידתית. בכך, סטתה הפסיקה הישראלית, מהחלטת האג, ומאפשרת קו ביטחוני גם מעבר לגבול הבינלאומי, במקרים חריגים על בסיס צורכי ביטחון מובהקים וממשיים.
מבחינה משפטית, ישראל נמצאת במצב אנומלי. היא מותקפת משני צדדים (צפון - דרום) ע"י גופים לא מוכרים בינלאומית, לא ע"י מדינות ולא ע"י צבא סדיר. כלומר: אנו נלחמים נגד גופים, ללא מעצורים כל שהם, ללא כפיפות למדינות מתוכן פועלים, ולחוקי המשפט וכללי המלחמה.
לעומת זאת, דורשות מדינות העולם מישראל איפוק, מידתיות, פרופורציות - ולמעשה לחיצה עם יד אחת קשורה לאחור. ישראל, למרות כל הקשיים, ולמרות אי קבלת המגבלות כפשוטן, מנסה להישאר בגבולות המותר והכללים. וזאת משימה לא פשוטה ומסובכת.
כאשר החזבאללה, או במקרה הספציפי - החמאס יורה מתוך אוכלוסיה אזרחית ומסתתר בתוכה, כפי שמוכיחים תצלומי האוויר, יש לצה"ל זכות מלאה לתגובה הולמת.
אוכלוסיה אזרחית שמסתירה, עוזרת, מסייעת לאויב במלחמה, לוקחת על עצמה סיכונים של פגיעה, הרס והרג.
יתירה מכך, לפי האמנות יש מקומות שיש להם חסינות מפני פגיעה, כגון: כנסיות, מסגדים, בתי כנסת, בתי חולים, בתי קברות, אתרים ארכיאולוגיים וכל אתר אחר הנחשב כקדות ומוכר ככזה.
אבל החריגים לכך ברורים - אם מתוך המקומות המוגנים הנ"ל, מתבצעת פעולה צבאית, מלחמתית, כמו ירי, הפיכת המקומות למפקדות צבאיות, מחסני תחמושת - מותר, לצד השני לפגוע במקומות אלה וביורים או המסתתרים בתוכם - וכך פגע צה"ל לאחרונה בכמה מסגדים בעזה שהפכו למצבורי תחמושת, כינוס והתארגנות טרור.
במלחמת העולם השנייה, היו מקרים רבים של פגיעה במקומות קדושים, כנסיות בתי חולים שהגרמנים הפכו למפקדות, או נקודות תצפית ארטילריות או התמקמו בכוונה, בבתים ליד כנסיות ובתי חולים, כדי לזכות בהגנה של המקומות המוגנים.
לפעמים זה הצליח, ולפעמים לא הייתה ברירה אלא לפגוע בהם או בסביבה הקרובה כדי לנטרל את הסכנה.
המציאות בה אנו חיים - מחייבת את ישראל וצה"ל כזרוע המבצעית שתפקידה להגן על בטחון המדינה, למעשים תוקפניים שנפגעים בצידם.
בתקופה שצה"ל, החזיק ב"ציר פילדלפי" - בג"צ אישר להרוס בתים לאורך הציר לצרכים צבאיים - ע"ח פגיעה ברכוש פרטי בתנאי שמדובר בהכרח מבצעי והדבר נעשה בצורה מידתית. המציאות הבינלאומית - הוכיחה שוב ושוב, שכאשר מדובר במעצמות על, הכללים לפתע משתנים, מתגמשים או נעלמים.
המלחמה בעיראק, יוגוסלביה / קוסובו, צצ'ניה גרוזיה ולבנון - הוכיחו שיש איפה ואיפה בין המדינות לבין ישראל וכן הוכיחה המציאות שהאמנות הבינלאומיות - מאובנות, ישנות ולא נותנות מענה למציאות המשתנה בעולם.
כאשר במבצע "עופרת יצוקה" - במטח הפתיחה נהרגו מעל 200 איש ברובם אנשי חמאס במדים או בלי ולצידם גם אזרחים חפים, קמה מהומה בעולם וכן בארץ מפי מתנגדי המבצע כאילו שהדבר היה בשליטה צה"לית / צבאית במי לפגוע במדוייק ולמנוע פגיעה באזרחים.
הגיעו הדברים לידי כך, שהיו אנשי ציבור כמו הגב' שולמית אלוני שטענה כי דם 300 ההרוגים בעזה על ידינו. שכחה הגב' אלוני, תומכיה ותומכי החמאס את דם אזרחי ישראל משך 8 שנים, של ירי קסאמים, את הנזק הממשי הגופני והנפשי של תושבי עוטף עזה - את הנזק לילדים המיידי והעתידי וזאת מתוך הנחה, כנראה, שדם אזרחינו אינו אדום דיו - בעיני אויבי ישראל מבחוץ ומבפנים וביניהם ישראליים מן האליטות האקדמאיות - המגלגלים עיניים למרומי האולימפוס הצבוע של אזרחי כל העולם.
כאשר נאט"ו - הפציצו מן האוויר, משך שבועיים בקוסובו - פגעו בנפש וברכוש, (כולל שגרירויות זרות) ומניין ההרוגים הגיע ל-2,000 איש, אזרחים ברובם, העולם לא מחה, האקדמאים לא יצאו בהפגנות חוצות תבל - שהרי כשמעצמות על מבצעות פעולות חיוניות ונדרשות - יש לכך ביסוס פוליטי בינלאומי - ואילו ישראל שהיא "גמד פוליטי" - מתייחסים אליה אחרת ובכללים מחמירים.
המבצע בעזה - שייך למלחמות שנכפו עלינו. אי אפשר לדרוש ממדינה ריבונית - לספוג משך שנים, ותוקפנות מלאה בקרבנות ולשמור על איפוק, איזון ומידתיות ראויה.
כמו במלחמת לבנון - גם עכשיו, כבר יש קולות הקוראים להפסקה, לרגיעה, לחשבון נפש, לדיאלוג ולהסדר ביניים.
זאת תהיה טעות פוליטית וביטחונית - להסתבך במכת פתע ואחר כך לנוח, על זרי דפנה מדומים - הסדר ארוך טווח - עם בטחונות לשקט, בלי ירי נקיטות, החזרת גלעד שליט, פיקוח על ציר פילדלפי הוא בסיס לדיוני על הסכמים - בלי זה להמשך, ללחוץ, לפגוע במנהיגי חמאס, בסמלי שלטון, בתשתיות עד שיגידו רוצה אני.
המבצע בעזה - מזכיר לי בצורה ציורית קרב איגרוף של 15 סיבובים. כשנכנסים לזירה ומתחיל הקרב - לא מפסיקים בסיבוב שני או שלישי, אלא אם יש נוקאאוט וזורקים את המגבת או ששופט המשחק - מחליט להפסיק את הקרב בשל פציעה חמורה וסכנה פיזית לאחד הצדדים.
ח"כ לעתיד מרידור התראיין בגלי צה"ל ואמר שסיום המבצע/מלחמה בעזה בניקוד של תיקו - תהיה אכזבה ושגיאה. ההיסוסים לכניסה קרקעית לעזה - ע"י צה"ל הם במקומם - אבל אי כניסה כדי להגיע הסדר קבוע, חזק מבוסס שמבטיח בטחון לעוטף עזה אשדוד, אשקלון, באר-שבע, היא שגיאה גדולה יותר עם השלכות עתידיות מרחיקות לכת.
הפעילות הקרקעית שנתבקשה בנסיבות המצב הייתה הכרחית במקומה ובעיקר מוצדקת.
מטרות המלחמה: המטרות הספציפיות לא הוגדרו במפורש, ויש לכך סיבות. שינוי המצב הביטחוני היא הגדרה כללית ואמורפית, לכן נראה לי כי הגדרת המטרות יכולות להיות אלה:
א. הפסקת הירי מכל סוג שהוא מרצועת עזה לעבר ישראל.
ב. בטחונות להסכמים לגיבוי הפסקת הירי ישירות ובגיבוי בינלאומי.
ג. אי התחמשות, הברחות, ושינוי הגישה מעוינות להסדר של חיים תקינים.
ד. אם תרצו גם זה שינוי המצב הביטחוני.
ולכן למרות דעות שונות, מחלוקות, תפיסות ונערכות, זה הזמן לחזק לעודד להצדיע לצה"ל על כל לוחמיו ולכל גופי הביטחון הנלחמים למען המדינה ובטחונה העת הזאת.
